<h1>ניחא הא דנקט חד ואני</h1>
<h2>דף כא.</h2>
איבעיא להו חד בחבריה מתפיס [וכו'] ואי אמרת בקמא מתפיס טפי מכדי דבור לא. לפירוש רבינו תם [לעיל כ' ע"ב] דלרבי יהודה נשיאה מתפיסו והולך לעולם, נאמר דבעיא הויא אליבא דרשב"ל. ומיהו גם לרבי יהודה נשיאה יש למצוא נפקותא, לענין אם הותר אחד אם הותרו כל אותן שלאחריו או לא. ומ"מ קשיא מאי קאמר אי בחבריה מתפיס [מתפסין] ואזיל לעולם, תפשוט מדריש לקיש דאמר לעיל [והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דבור]. וי"ל דלריש לקיש לא פירש בהדיא תוך כדי דבור של ראשון. ונוכל לומר תוך כדי דבור דחבריה [אמר]. ת"ש ואני ואני ותו לא ואי ס"ד בחבריה קא מתפיס ואזיל לעולם ליתני טובא. אלא ש"מ דבקמא קא מתפיס. לשון הקונטרס. ומשני אטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. פירוש אדרבה סבירא ליה לתנא דבחבריה קא מתפיס. ולכך אין חידוש במאה יותר מבשנים. לשון הקונטרס. ליתני חד ושמעינן כולהו. פירוש למה לי למיתני תרתי כיון דלא נחית תנא למיתני טובא. לשון תוספות.
תוספת פרץ כהן, וקשיא דאי לא תני אלא חדא לא היינו יודעין אם יבואו אחרים ויאמרו ואני במאי מתפיס אי בקמא אי בחבריה. כיון דלא תני אלא חד שמתפיס בראשון לא שייך ביה לומר שמתפיס כי אם בראשון שנזר. ולכך תני ואני אחרינא לומר דבחבריה מתפיס. דיש לומר דזה אינו כלום, משום דהשתא נמי דתני תרתי לא אשמעינן בהכי אי בקמא מתפיס או בחבריה מתפיס, שהרי נוכל לומר הא או הא. ומדלא תני השני כדי לאשמעינן דבחבריה מתפיס, פריך שפיר דאי ס"ד דדעת התנא דבחבריה מתפיס ודלכך לא נקט טובא משום דסבר דיש חידוש בשנים כמו במאה, לישתוק מהשני ולא לינקוט אלא חד. דכמו כן היינו יכולין לומר מעצמינו דבחבריה קא מתפיס כמו עתה. שהרי עתה אין לנו הכרח לומר דבחבריה מתפיס מדנימא דבקמא מתפיס. ואם כן לישתוק מיניה, ולא לינקוט אלא חד לבד כדי לאשמעינן דין התפסה.
וקשה דמשמע אבל אי נימא דבקמא מתפיס דניחא ליה אמאי נקט תרתי ודלא תני אלא חד. ואמאי כמו כן ליקשי ליה דלא ליתני אלא חד, שהרי כמו כן במאי דנקטיה לא אשמעינן אי בקמא קא מתפיס טפי מדבחבריה קא מתפיס. וכמו כן ליקשי ליה נמי השתא מדלא אשמעינן מינה במאי מתפיס, לא לינקוט אלא חדא לאשמעינן דין התפסה לבד. ואין לומר דמאי דפריך ולתני חדא קאי אכולהו ספיקי בין אי נימא דבקמא מתפיס בין אי נימא דבחבריה מתפיס, כיון דלא אשמעינן מאי דעתיה. דזה אינו משום דסוגיא דשמעתין לא משתמעא הכי, משום דאי הכי הוה פריך, הוה ליה להקשות כן מעיקרא. אלא מדנקט שיטתיה דהיה בא להוכיח ממתניתין דבקמא מתפיס ולא הוה קשה ליה מידי, וכי דחי בחבריה מתפיס תיקשי ליה הכי ש"מ דאי נימא דבקמא מתפיס דלא הוה קשה ליה דליתני חדא. ואם כן הא קשיא לי דאמאי לא ליקשי כמו כן דליתני חדא כדפירשתי. וי"ל דאה"נ דס"ד דאי נימא דבקמא קא מתפיס (ד)ניחא דנקט תרתי, דאי לא נקט אלא חדא לא הוה אשמעינן מידי במאי תפיס השני אם יאמר ואני אי בקמא אי בחבריה. ולכך נקט השני לאשמעינן דבדקמא מתפיס. ואין להקשות איך משמע דבקמא מתפיס, והלא כמו כן נוכל לומר דבחבריה מתפיס, כדפרישית. דזה אינו משום דס"ד דשפיר אשמעינן בהכי דבקמא מתפיס, משום דאי הוה סבר דבחבריה מתפיס הוה ליה למינקט ד' ואני. דאז הוה חזינן שפיר דבחבריה מתפיס, דאי דבקמא מתפיס לא מצינן לאתפוסי בקמא כי אם שלשה, שהרי הרביעי חוץ מכדי דבור הוא. והשתא ס"ד דלא מצי לאתפוסי בקמא כי אם תוך כדי דבור. הילכך אי נימא דהוה סבר דבחבריה קא מתפיס הוה ליה למינקט [ד' ואני] כדי לאשמעינן הכי, שהרי השתא דלא נקט אלא שתים נוכל לומר דסבר דבקמא מתפיס כמו דנוכל לומר דבחבריה מתפיס. וכיון דאינו משמיענו עכשיו דסבר דבחבריה מתפיס טפי מדנימא בקמא מתפיס. ואי הוה סבר דבחבריה מתפיס הוה מצי לאשמעינן הכי במאי דלינקוט ארבע ואני. [וכיון] דלא נקטיה ש"מ דלהכי לא נקטיה משום דסבר דבקמא מתפיס. הילכך אי נימא דבקמא מתפיס
